איך מוכרת בניצת הדובדבן הזכירה לי שיעור קטן (גדול) על כתיבה שיווקית

(פורסם לראשונה בניוזלטר של חברת BMF360)

היי,

אמיר הקופירייטר כאן, ומשהו מוזר קרה לי אתמול.

עשיתי קניות בניצת הדובדבן בשוק הכרמל, בידיים שלי היה התיק בד הלבן והקטן שלי, זה שכבר מזמן איבד את הצורה המקורית שלו והפך למין שק עייף כזה. קניתי את הדברים שלי והלכתי לקופה:

"רוצה שקית?" שאלה המוכרת.

"לא, תודה," עניתי באוטומט. כי ככה אני עונה תמיד. כי אני בנאדם אחראי וסביבתי כזה, אתם יודעים…

ואז היא עשתה משהו שהוציא אותי מהטראנס:

"תגיד, איך בדיוק אתה מתכנן להכניס את כל זה לשקית הקטנה הזאת?"

והיא צדקה לגמרי - לא היה מצב שכל החלבים והאגוזים והפירות היבשים האלה נכנסים לשקית המסכנה שלי.

ואז פתאום היא לא הייתה סתם עוד מוכרת בקופה. 

היא הייתה בנאדם שרואה בנאדם אחר.

והשאלה הזו בעצם הייתה מה שאנחנו קוראים לו בשיווק: קריאה לפעולה.

וזה בדיוק מה שאנחנו עושים בשיווק. אנחנו כל כך בטראנס של "ככה צריך לסיים טקסט שיווקי", שאנחנו שוכחים שבצד השני יש בנאדם.

זה לא רק סמנטיקה. זה ההבדל בין להיות עוד רובוט שיווקי לבין להיות בנאדם שמדבר עם בנאדם.

אני מידי פעם מעדכן את הקריאות לפעולה בקמפיינים שלנו:

כשעשינו שינוי ליועץ עסקי: "בוא נראה איך אפשר לעזור לעסק שלך לצמוח מבלי לקחת סיכונים מיותרים?" במקום מה שהיה קודם "קבע פגישת ייעוץ >>", הוא קיבל פי 2-3 פניות.

כששינינו קריאה לפעולה של מאמנת כושר מ"הירשמי עכשיו!" ל"רוצה שנדבר על תוכנית אימונים שתעבוד בשבילך ושלא תסבלי בה?", היא הכפילה את ההרשמות…

כי בסוף, כולנו רוצים שידברו איתנו, לא שימכרו לנו.

חשוב לזכור את זה.

לסיכום: קחו את הטקסט השיווקי האחרון שלכם. תקראו את השורה האחרונה. עכשיו תחשבו, איך הייתם אומרים את זה לחבר טוב?

לא "הזדרז להירשם", אלא משהו אמיתי. משהו שבא מבנאדם שרוצה לעזור.

יום טוב,

אמיר